ירושלים החדשה / נירית שלו – כליפא

.אמנים, ציונים וסוציאליסטים בירושלים של ראשית המאה העשרים. "... בעלותי לירושלים באביב 1908 מצאתי את אירה יאן בחוג הידידים של"ירושלים החדשה". אלה היו משפחות אחדות אשר עלו מקרוב והתלכדו סביב יהושע ברזילי ופרופ׳ בוריס שץ, בצלאל, בית הספר לאמנויות שפרופ׳ שץ ייסד, עמד אז במרכז החיים החדשים בירושלים." זהו תיאורה של רחל ינאית בךצבי בהקדמה לאלבום שפרסמה בשנת 1953 לזכר חברתה הקרובה, הציירת אירה יאן (אסתר סלפיאן).בשנת 1906 הוקם בירושלים בית המדרש לאמנות בצלאל. אל פרופ׳ בוריס שץ, מייסד בצלאל ותלמידיו, ששאפו לייסד אמנות עברית חדשה, חברו אנשי העלייה השנייה: צעירים, ציונים וסוציאליסטים שהאמינו כי בניין הארץ צריך להתחיל בתיקון היישוב הישן ולכן דווקא ירושלים היא הכר המתאים ליישום תפיסותיהם החברתיות והמהפכניות. דמויותיהם הססגוניות של האמנים אנשי בצלאל, חברי מפלגת פועלי ציון: אנשי הקומונה הירושלמית, חברי מערכת העיתון"האחדות״ והסתתים - לימים אנשי השומר - בלטו בנוף הירושלמי השמרני.

היצירה בתחומים השונים הייתה מרכז חייהם של אנשי ירושלים החדשה; האמנות החזותית וטיפוח האומנות המסורתית כמנוף ליצרנות, החינוך והקמת הגימנסיה העברית, הנחת היסודות לבית הספרים הלאומי והכתיבה הספרותית והמסאית - כל אלו היו אבני המסד ליצירת חברה חדשה, יוצרת ויצרנית בירושלים.

לנגד עיניהם עמדה ירושלים הישנה: עיר קרתנית, ענייה ומנוונת בשלהי ימי השלטון הטורקי. התנועה הציונית החלה לבנות את מרכזיה במושבות וביישובים שבגליל, בשומרון וביהודה, ואילו ירושלים - מרכזו הרוחני וההיסטורי של היישוב היהודי - הייתה ונותרה מעוזו של היישוב הישן. כוחותיה הרוחניים והגשמיים של ירושלים הישנה הולכים וכלים, בחירי צעיריה מאבדים את מיטב כוחותיהם וכשרונותיהם באפס תקוה בין כתלי ישיבותיה, שאין להן פרי ולא פרחים (לתיקונה של ירושלים, האחדות, י״ז בטבת התרע״ג). ואולם, החבורה שהחזיקה ברעיון ירושלים החדשה גרסה כי המפעל הציוני ההולך ומתרקם בגלילות הארץ מחויב לנהל מאבק עקשני גם על לבה של הארץ: דמותה של החברה העברית החדשה בירושלים.

חברה חדשה בירושלים

בית המדרש לאמנות בצלאל שכן בראשית ימיו בירושלים בבית גדול ממדים בשכונת החבשים (היום רחוב אדלר), ובשנת 1908 עבר למעונו בבתי אבו שאקר (היום רחוב שמואל הנגיד). כיוון ששכר הדירה שולם ממילא עד תום אותה השנה, העמיד פרופ׳ בוריס שץ את הבית לרשותם של ידידיו יצחק בן־צבי ורחל ינאית וחבריהם אנשי הקומונה הירושלמית: משה "קומוניסט" אינגברמן, קלמן מרמר והצלם בנימין. בבית נשארה לגור הציירת אירה יאן, ידידתו של שץ משכבר הימים, שעלתה ארצה בעידודו אולם לא השתלבה בסגל המורים של בצלאל. אירה יאן התגוררה בבית שבשכונת החבשים עם בתה לנה ובאמצעותה התוודעו אנשי הקומונה ליהושע ברזילי־אייזנשטאדט, נציג בנק אפ״ק בירושלים, איש חזון ומעט תמהוני. ברזילי־אייזנשטאדט היה איש העלייה הראשונה שמצא אוזן קשבת למזונותיו הציוניים היוקדים בקרב בני העלייה השנייה והיה לאחד מעמודי התווך של היישוב החדש בירושלים. 

בשכנות התגוררו הרופאים חנה ונפתלי וויץ, שבתם לאה הייתה לימים התלמידה הראשונה בגימנסיה העברית. מקרב אנשי ירושלים חברה הקבוצה לאליעזר בן־יהודה, שבהיאחזותו בעיר ובמאבקו להחייאת התרבות והשפה העברית ראתה מופת ודגם, להיסטוריון י"מ לונץ ולמשכילים הירושלמים, מורי הסמינר העברי למורים: ח״א זוטא, ידידו של בן־צבי מפולטבה, ומשכילים וסופרים מבני היישוב הספרדי הוותיק דוגמת יהודה בורלא, יצחק שמי ודוד אבישר. "ירושלים החדשה" לא הייתה קבוצת אנשים קבועה ומוגדרת, ואולם מסביב לגרעין העיקרי שתקע יתד בירושלים התרכזו פועלי העלייה השנייה, מנהיגיה, אנשי רוח ומשכילים. מוקדי פעולתם היו בבצלאל, במפלגת פועלי ציון ובבטאונה הסוציאליסטי רדיקלי "האחדות״ ובגימנסיה העברית - שבהם ראו זירת מאבק ליצירת ירושלים החדשה שתהיה מקום של השראה ומקדש ליצירה תרבותית ואמנותית. מהפכת הטורקים הצעירים (1908) עוררה תקוות לחופש פעולה ולמימוש מטרות המהפכה הציונית והסוציאליסטית, גם ההחלטה בקונגרס הציוני הי״א בווינה בשנת 1913 להקים אוניברסיטה עברית בירושלים עוררה את התקווה להתממשות הפריחה התרבותית העברית בעיר. ואולם, מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים ולאחריה קמה מציאות חדשה ושונה בתכלית בירושלים ובארץ כולה.

 בין גג בצלאל לכותל המערבי

"...ויום יבוא - שבין גג זה של בצלאל זה עד החיים החדשים המתרקמים ובאים, ובין הכותל המערבי, זה עד החיים הקודמים - בין שני אלה לא תהי עוד הדרך סוגה בקוצים [...] זרם של חיים רעננים, חדשים, בריאים כנחלים אשר בהרי יהודה ישטוף מבצלאל אל הכותל המערבי, להדיח מעליה את כל קבעת הגלות של שנות אלפיים, לשבר את עול העבדות של שנות אלפים" (נ׳ פיטשנובסקי, מירושלים החדשה: על גגו של בצלאל, הפועל הצעיר, אלול תרס״ח).

היישוב הירושלמי הצטייר בעיני אנשי ירושלים החדשה כחברה מנוונת שיש לפעול בקרבה ולנתבה למסלול חיים יצרני התואם לתפיסות העולם הסוציאליסטיות של העת החדשה. עם זה שימר היישוב הישן, האשכנזי והספרדי, מצבור של סמלים צורניים יהודיים ומקומיים: שילובים של מזרח ותנ״ך, שנקשרו בעיני אנשי הקבוצה עם קדמוניות העם והארץ.

פרופ׳ בוריס שץ, שהגה את יצירת הסגנון העברי החדש, הנחה את תלמידיו לשאוב השראה מהיישוב הישן ומצורותיו המסורתיות, בחפשו אחר החוליות החסרות בקשר של העם אל אמנותו ואל ארצו. מעיניו של שץ לא נעלמו גם המשמעויות המסחריות והתיירותיות של השימוש בקסם האוריינטלי הישן בעבודות האמנות ואומנות. אנשי בצלאל שיקפו ביצירותיהם את העיר ואת מראותיה והשתמשו בחומריה: באבניה ובעץ הזית, והרבו לרשום את דיוקנאות תושביה. האשכנזים האדוקים, בני עדות המזרח ובני ערב - היו מודלים לתיאורים אמנותיים שתיעדו אותם כזיכרון רומנטי לירושלים הישנה, המנוונת, המנומנמת והעטופה ברוח קדמונית, שנראה היה כי כבר נגזר דינה לפוס מן העולם. תפיסה זו, שראתה את קסמי המזרח אך לא את מורכבותו ואת תכניו, העמידה את הדמויות הירושלמיות בדיוקנאות המשקפים את הנוף המקומי, האותנטי והחד־ממדי. שץ גרם שעל אמני בצלאל לפעול בתחום קודשי ירושלים הישנה ולצקת בהם תכנים עבריים חדשים. הוא שאף לבצע עבודות עיטור בבתי כנסת, ובבצלאל שקדו על עיצובה מחדש של האות העברית - לב לבה של ההוויה המסורתית. בשנת 1911 קיבלו שץ ותלמידיו עבודת עיטור בבית הכנסת ״החורבה". ואולם בידיעה שהופיעה בייחרות" מתלונן שץ כי העיטורים הוסרו מיד בידי פרנסי בית הכנסת "יען שהם בסגנון עברי". עבודה שצלחה ושרדה בחלקה עד היום היא יצירתו גדולת הממדים של יעקב שטרק בבית הכנסת עדס של יוצאי חלב בשכונת נחלת ציון. שטרק היה תלמיד ומורה בבצלאל, מנאמניו של שץ ואחד משגריריו במחוזות היישוב הישן. הוא עיצב תשליבים של אותיות עבריות ופסוקים בערבסקות ואת קירות בית הכנסת עיטר במשטחים צפופים של סמלים עתיקי יומין, מנורה ומגן דוד, שהתנועה הציונית חידשה את משמעותם ואימצה לסמליה. ביצירתו של שטרק מופיעים שבעת המינים שהארץ נתברכה בהם וסמלי שנים עשר השבטים המייצגים את שיבת שבטי ישראל לאדמתם וחזרתם לאורח חיים על פי עונות השנה בארץ ישראל.

חזון ומציאות - בין המחצלת של "אבנר״ לשמי ירושלים החדשה

"...אחרי פורים הגיעה אלינו שולמית, אחותו של אבנר [יצחק בן־צבי - נ״ש], מפאריס. גם היא תיארה לעצמה אחרת את ירושלים [...] הנה הכנסנו"אפנה" חדשה לירושלים, לבוש מזרחי מסוגנן. שולמית מצרפת לעבאיה הירושלמית הארוכה כובע רחב שוליים מפאריס ואני כפייה לבנה דקה לראשי" (רחל ינאית בן־צבי, אנו עולים, עמי 131).

כך תיארה רחל ינאית את את ניסיונם שלה ושל חבריה להתייחד בהופעתם על רקע הנוף הירושלמי המגוון. לבד ממקורות ראשוניים, קטעי ספרות, מסה ועיתונות, הייתה רחל ינאית למתעדת חשובה של ירושלים החדשה. בפרקי זיכרונות מוקדמים ובספרה האוטוביוגרפי "אנו עולים" גוללה את קורותיה מאז שעלתה ארצה והשתקעה בירושלים בשנת 1908 ועד תום מלחמת העולם הראשונה. בארכיון התמונות של יד בן־צבי נשמר אוסף התצלומים של רחל ינאית, שהוא עדות חזותית נדירה המלווה את זיכרונותיה. רחל וחבריה מצולמים בתלבושתם החדשה, ספק מזרח ספק מערב - שילוב של תרבויות שמיזגו במפעל הציוני הירושלמי.

לקומונה הירושלמית בבית שבשכונת החבשים קדמה "קומונת הסתתים", שהתיישבה בירושלים בעידודו של בוריס שץ ללמוד את מקצוע הסתתות. מרביתם עזבו את העיר במהלך 1908 ועלו הגלילה, ובשנת 1909 היו ממייסדי ארגון השומר. אך הם הוסיפו לפקוד את חבריהם בקומונה הירושלמית. בלט בהם יחזקאל חנקין, "הצייד", שיצא למשימות איסוף חיות בר במדבריות בשליחות הזאולוג העברי ישראל אהרוני. מקצת האוספים הזאולוגיים מצאו את מקומם בבית הנכות שהקים שץ למען ישמש מקור השראה ולימוד לתלמידיו בתיאורי טבע הארץ.

הפעילות החברתית והאידאולוגית התרכזה סביב "המחצלת של אבנר" בחדרו הצנוע והחף מרכוש. לשם נקבצו החברים והאורחים. תלמידי בצלאל התגוררו בעת ההיא במושבת אוהלים ופחונים בחצרו של מורה הדרך האמריקאי רולה פלויד (לימים בית הקולנוע עדן ברחוב אגריפס). בדומה לשץ ולאנשי בצלאל, שמתרכזים בתיאורי חזונם כבבואות המראות שראו או הזו מגג בצלאל, חזרה רחל ינאית ותיארה את מראות הפלא של ירושלים הנשקפים מגג הבניין בשכונת החבשים. משמי ירושלים נראו העיר ותושביה מרוחקים דיים ובאופק נשקפו תקוות חדשות. הכמיהה אל העיר הקדמונית ומראותיה פיעמה בקרבם, והתושבים החדשים בעיר יצאו לטיולים רגליים בעיר ובסביבותיה וחזרו עמוסי רשמים. רשמים אלה באו לידי ביטוי בציור ובכתיבה. רחל ינאית מתארת כיצד תקפה אותה התרגשות משונה בביקור בקבר רחל ודווקא במפגש עם מוכרי חוטים אדומים לסגולה:

"...אלמלא הבושה הייתי מושיטה ידי אליהם [...] החברים קוראים לי, אחד מביט בעיני הלחות, ואני פוטרת אותו כלאחר יד: "אל תחשוש הסוציאליזם שלי לא נפגע מן המגע עם קבר רחל" (אנו עולים, עמי 29)

בתי הדפוס היו מרכז לפעילותם של פועלי ציון הירושלמים, הן משום שראו בהם כלי להפצת רעיונותיהם והן משום שסברו שפועלי הדפוס המשכילים ישתפו פעולה עם האידאולוגיה הציונית־ סוציאליסטית. שיא פעילותם היה בארגון שביתת פועלי הדפוס בנובמבר 1908, בעקבות הכאתו של פועל בדפוס לעווי. השביתה נשברה לאחר כחודש בהתערבותם של מנהיגי היישוב הישן ומוסדות כי״ח. בעקבות כישלונם לחדור אל סדנאות בעלי המלאכה הירושלמים וחדרי הכוללים, הגיעו פעילי פועלי ציון למסקנה שביטאון שיופץ בקביעות יצליח לחלחל את הרעיונות הסוציאליסטים גם אל הציבור הירושלמי קשה העורף. ב־1910 נוסד העיתון"האחדות".

פעולה בולטת אחרת הייתה הקמת הגימנסיה העברית. ראשיתה ביזמה של בני הזוג וויץ ויהושע ברזילי-אייזנשטאדט ובצורך לחינוך עברי לנערים ולנערות הספורים, בני משפחות ירושלים החדשה. בין התלמידים המעטים הראשונים היו לאה וויץ, לנה סלפיאן, בתה של אירה יאן ובתיה לישנסקי, אחותה הצעירה של רחל ינאית, שעלתה ארצה עם האם שושנה. רחל ינאית ויצחק בן־צבי גויסו למלאכת ההוראה ואירה יאן הייתה למורה לציור. על אודות אירה יאן נכתב רבות בעשור האחרון, בעיקר בנוגע ליחסיה עם ח״נ ביאליק. בוריס שץ, שהכיר את אירה ואן עוד מתקופת לימודיהם בפריז, ראה בה את האמנית העברייה הראשונה - ואף על פי כן התפתחותה האמנותית ויצירתה בשנות ירושלים החדשה טרם נלמדה. מותה הטרגי בשנת 1919 ואבדן יצירותיה בעת הגירוש מתל אביב בימי מלחמת העולם הראשונה הטילו נופך של מסתורין על יצירתה. ואולם רחל ינאית, חברתה הקרובה ומעריצתה, שמרה על שרידי ארכיונה של אירה ואן. תצלומים ורישומים אחדים נשמרו בעיזבון שנשכח. מעיון ראשוני ביצירות אפשר לעמוד על סגנונה, שמקורותיו המורכבים נוגעים בציור הרוסי של המאה ה־19 וראשות המאה ה־20 והמביא לידי ביטוי את תחושות הסבל והכאב של היחיד הנשקף מהמקורות הספרותיים והתרבותוים של הסוציאליזם הרוסי בן התקופה. בד בבד שואבות יצירותיה בנושאיהן ממקורות המיתולוגיה הקלטית והעולם הנוצרי ומבטאות תכנים רוחניים עמוקום שנובעום מעולם הספרות והשירה. ביצירתה בירושלים נגעה אירה יאן בתיאורי המקום באמצעות הדמויות המקומיות שהנציחה במצלמתה: בתה לנה או נער ושיבה המשמשים כמודלים והופכים בציוריה לדמויות קדמוניות על רקע נוף העיר הפסטורלות.

במלאות מאה שנה לבצלאל, אין ספק שהיצירה של אותן שנים ראשונות בכל תחומיה הותירה חותם בתרבות העברית. ואולם, האם הרוח שנועדה לנשב מגגו של בצלאל ולעבור בסמטאות ירושלים בואך הכותל המערבי, הגיעה למקום שייעדו אותה חולמיה או שמא נחסמה באבניה הקשות של העיר ונשברה. ואולי מעולם לא נשבה רוח כזו. אולי זו היותה אשליה של קבוצת חולמים, שמיזגו מרץ נעורים, וצורה ולהט אידאולוגי בהאמינם שבעצם נוכחותם בעיר הם מווסדים את ירושלום החדשה.

 באביב 1907 עלו לירושלים אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, ממקימי ארגון בר־גיורא שקדם לארגון השומר. השניים, ששהו בירושלים למטרות החלמה ממחלת האסתמה, פגשו את פר1פ' שץ שיזם את הקמת"קומונת הסתתים". בזיכרונותיהם סיפרו אנשי השומר כיצד אסף אותם פרופ' שץ למען ילמדו את מלאכת הסיתות ביום ובשעות הערב ילמדו הנדסה, רישום וציור על מנת שידם וידיעותיהם יעמדו בבניין ירושלים וארץ ישראל. זייד וחנקין שימשו לפרנסתם גם מודלים לדמויות חלוצים בשיענרי רישנם וצינר בבצלאל. לקנמננה הצטרפו גם קיילה גלעדי וגד אביגדורוב בן ה־15 שהיה לסתת מצטיין. יצחק נדב, נער תימני משכונת משכננת שפגש את הסתתים, זנח את הדת והיה לימים לדמות מרכזית בארגון השומר. בשנת 1908 עזבו מרבית הסתתים את העיר ובשנת 1909 הקימו במסחה (כפר תבור) את ארגון השומר. באביב 1907 עלו לירושלים אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, ממקימי ארגון בר־גיורא שקדם לארגון השומר. השניים, ששהו בירושלים למטרות החלמה ממחלת האסתמה, פגשו את פר1פ' שץ שיזם את הקמת"קומונת הסתתים". בזיכרונותיהם סיפרו אנשי השומר כיצד אסף אותם פרופ' שץ למען ילמדו את מלאכת הסיתות ביום ובשעות הערב ילמדו הנדסה, רישום וציור על מנת שידם וידיעותיהם יעמדו בבניין ירושלים וארץ ישראל. זייד וחנקין שימשו לפרנסתם גם מודלים לדמויות חלוצים בשיענרי רישנם וצינר בבצלאל. לקנמננה הצטרפו גם קיילה גלעדי וגד אביגדורוב בן ה־15 שהיה לסתת מצטיין. יצחק נדב, נער תימני משכונת משכננת שפגש את הסתתים, זנח את הדת והיה לימים לדמות מרכזית בארגון השומר. בשנת 1908 עזבו מרבית הסתתים את העיר ובשנת 1909 הקימו במסחה (כפר תבור) את ארגון השומר.

 אירה יאן (אסתר סלנ׳יאן) (1919-1868)

בת למשפחה משכילה בקישינב, למדה במכון לאמנויות במוסקווה והשתלמה בפריז. בשנת 1908 עלתה ארצה עם בתה לנה והתיישבה בירושלים. הייתה ממייסדי הגימנסיה העברית בירושלים. ב־1914 עברה לתל אביב ולימדה ציור בגימנסיה הרצליה. בעת הגירוש מתל אביב בימי מלחמת העולם הראשונה החביאה את יצירותיה בעליית גג בבית משפחת בריל. בגלותה במצרים חלתה וכאשר שבה ארצה גילתה שיצירותיה אבדו. אירה יאן נפטרה בתל אביב.

נחמיה(נחמה) בדרשי(ביריסי)

1953-1897, עלה מסלוניקי שביוון בשנת 1914, למד בבצלאל לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. יצר דיוקנאות, מיניאטורות של סצינות תנ״כיות, ציורי שמן ורישומי טבע. בתום לימודיו עבד כגרפיקאי במשרד לרישום תכניות במשרד הבריאות המנדטורי ובמשרד הבריאות של מדינת ישראל.

אבל (פפרמן) פן (1963-1883)

נולד ברוסיה ולמד אמנות באודסה ובפריז. בשנת 1912 הוזמן על ידי בוריס שץ לירושלים ושנה אחר כך הגיע לעיר והצטרף לצוות המורים של בצלאל. מתקופה זו נותרו רישומיו של דמויות ירושלמיות טיפוסיות, התימנים בכפר השילוח ונופי ירושלים. בשנת 1914 נסע לפריז לסגור את ענייניו. שובו התעכב מפאת מלחמת העולם הראשונה ורק ב־1920 שב ארצה. פן היה אמן בולט ורב מוניטין בארץ והתפרסם במיוחד בזכות ציורי התנ״ך פרי יצירתו.

 לקריאה נוספת: רחל ינאית בךצבי, אנו עולים, תל אביב 1962; רות בקי קולודני, הכניסיני תחת כנפיך, תל אביב 2003; זיוה שמיר, לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, תל אביב 2000; ישראל ברטל, זאב צחור ויהושע קניאל(עורכים), העלייה השנייה: מקורות, אישים, מחקרים, יד בן־צבי, ירושלים תשנ״ה. תודה מיוחדת לפרופ׳ נורית כנען קדר, לד"ר צבי צמרת ולמוקי צור על עזרתם בעצה ובמידע.

המאמר התפרסם בחוברת עת-מול, גיליון מיוחד בשם "ירושלים החדשה", לרגל 100 שנה להקמת בצלאל, בהוצאת יד בן צבי, ירושלים, מרס 2006