מעשה-אמנות המביא איתו, יחד עם המחשת דמיונו של האמן, גס לקח אמנותי, מוסיף על ערכו. האמנות אינה אוהבת את המקרי; שאיפתה ליציבות מתמדת, כמו טבעו של המשקל. כדברי ליאונרדו, כאשר הוא מעמיד זה מול זה את הכוח ואת המשקל: הכוח הוא הגורם הבורח, החומק; ואילו המשקל הוא הקיים ועומד.
נצרף אל שני המושגים ״כוח״ ו"משקל" שבמסכתו של ליאוגרדו, שני מושגים מאת שופנהואר (בפרקו על האדריכלות): משא ומשען. לדידו, הרושם האסתטי בעמוד היווני יושג רק אז, כשרואים קו מבדיל בין משען למשא — שעה שבכל קיר פשוט מעורבים השניים זה בזה ואין בהם מן המרשים — הרקדן עובד עם ארבעתם ועובד עליהם, כדי לעשותם נראים לעין: הוא יודע היכן מצויה נקודת־הכובד, לאן יובילו מסלולי הכוח, ומה מידת המשען הדרושה למשא שלו, הוא גופו. מסיבה זו טכניקה ריקודית מושלמת מלהיבה אותנו כל כך, שכן היא מגלה לנו את פני הגורמים האלה, עתירי הסוד.
מדברת אנכי על תערוכה — ״פסלים בתנועה״ מאת זהרה שץ (בגלריה ׳״דבל״ בעין־כרם) ומרשה לעצמי לתת מלים להתרשמותי, הואיל וכולה תנועה וריקודיות. היצירות בנויות ממוטות־מתכת ישרים וקשתיים המשנים צורתם עם נגיעה בהם. התנועה היא בהם, גם במצב של מנוחה; תנענע אותם, בנגיעה הקלה ביותר, והם יוצרים לך חלל וקווים. הנהו אותו ההלל אשר רקדן חולם ליצור אותו באמצעיו שלו.
חידושה של זהרה שץ: המשקל אינו בגוף הפסל אלא דווקא ברווחים שבין המוטות, היינו האוויר, כגורם לוחץ, הנלכד בתוכו, הוא הוא המשקל... הכוח במנוסתו ממציא את התנועה. המשא והמשען מודגשים, אך נקודת מיפגשם נודדת, שכן ניתוסף עליהם עוד גורם אחד: מגע ידך, דחיפתך, המניעה את המיצור על ארבעה יסודותיו־מידותיו שכאילו מנהלים ביניהם שיחה.
היצירות האלה של זהרה שץ דומות ממש לבאלטים קטנים. האמנית משכילה להעביר את הריקוד לתוך צורות נושמות וזורמות, וכולן יופי.
