בצבעי־המים המוצגים כאן ניכרת אחידות, המרובה אף מזו הנובעת מן העובדה כי הם נוצרו בידי אמן אחד. לכל אחת מהיצירות הללו היכולת לעורר בלב כל צופה את ההרגשה המופלאה והנדירה — תפיסת היופי הטהור.
קיים בהם מומנט תחושתי חולף ועובר, אשר ביקר־חינו הוא יותר מכן: משחשים אנו הנאה טהורה — בושם הפרח מתגבש למציאות חומרית, לרגע־קט, ונמוג משאנו חולפים על פניו במהירות, במכונית הנחפזת.
בצורה זו ממש רואה האמנית צפרים, מגדלים, פרחים וקירות, חורבות וגלים. בסלקה מעליה את כל עומס הדימויים החיצוניים, ובשמרה עם זאת שמירה חלקית על חן הפרט כשלעצמו, שואבת לואיז שץ את היופי מן הפשטות. קווים בוטחים, הדים חדים ומעברי־טונים מעודנים, לעולם לא יתר על המידה, ולעתים אף פחות מכד (היופי נוצר בדרך הסוגסטיה, ולא בדרן ההרגשה הישירה, כי הרי באמצעות הדמיון מגיעים אנו לידי
תגובה מושלמת לערכי־היופי).
גילויים טבעיים וספונטאניים אלה של היופי, משולבים כאן ביכולת הטכנית המושלמת של האמנית. מידת הבטחון שבהנחה המחושבת של כתמי־הצבע הנמרצים, התלהבותה העצורה בהשתמשה בטכסטורות, האירועים המכוונים והמיגוונים המעובדים — כל אלה הם ביטויים אישיים לכשרון אמנותי גדול.
קארל כץ, 1957
לאחר עשר שנים
עדויות חדשות לחזון אישי. הנושאים שוב אינם כובלים את האמנית לפתרונות הנתונים בתוך מסגרת שנקבעה מראש. היצירה מתפתחת באורח טבעי מיצירותיה שמלפני עשור־שנים. העלים הצומחים ועולים מעיבודים סגוליים־פחות של נושאים טבעיים ופלאסטיים, במקום
שטכסטורות־המישטח, הצבעים והחומר הם היסודות הבולטים ביותר, מעלים עדיין זכרונות מהתעניינויות העבר; אך הפעם גיבורת־המחזה היא אמנית רגישה זו עצמה.
עולמה של לואיז שץ נתרחב, אך מגע־יד הענוג נותר. בעבודתה הקפדנית על צבעי־המים שלה והמידבקים, הופכת היא כל גליון וגליון לאמירה דקת־רגש, מאוזנת לגמרי. היא אומרת כי יצירותיה הן ״כמחולות״, היא טוענת כי אמנות־הציור שלה ״דומה לנשימה, או לבישול״. יצירותיה - מבטים חטופים לתוככי־אישיותה - משקפות התעניינויות אלה, שביסודן הן עמוסות־מבע, אלגאנטיות, ומרחפות.
קארל כץ, 1966
תאריך הפרסום במקור:
29/09/1966
