יחסים יפים עם חתולים

מילר צדק. לואיז יסדה את הסדנה לאמנות שימושית ״יד״, ותיכננה כלי נחושת שהוצגו ב־1954 בטריינאלה של מילאנו וזיכו אותה במדליית כסף. היא הציגה את עבודותיה בתערוכות־יחיד במוזיאון תל אביב, בבית־האמנים בירושלים, בגלריה גורדון, בביינאלה של סאן־פאולו, וכמובן, בבצלאל. היא עיטרה בציורי קיר את משרד אל־על בלונדון ואת האוניות שלום ותיאודור הרצל בתקופת הזוהר של התיירות הימית, ופונקה בלי סוף על־ידי מבקרי אמנות.

״לואיז שץ היא כיום אחת האמנים המעולים של ישראל״, כתבה עליה מרים טל ב״ידיעות אחרונות״. ״היא שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכונותיהם הנפשיות ומהשראתם. טכניקה מושלמת ומעודנת להפליא עומדת לרשותה. צורותיה חופשיות,
מרחפות... בציורה העצמאי של אמנית זאת יש הד קל של פול קליי, ובדפים מועטים הדים של סוניה דלוניי ושל חואן מירו. זוהי אמנות אצילה, אריסטוקראטית, מהנה ואסתטית להפליא, ועם זאת בעלת אקלים נפשי של הרהורים, ריכוז והתעלות״. ״מיקרוקוסמוס שברירי", כינה את יצירותיה אמנון ברזל ב״הארץ״. ״היא מהווה מעין זרם אמנותי עצמאי״, כותבת עליה נעמי
בנצור מ״מעריב".

אולי בעבר נזקקה לואיז שץ להכרה האמנותית, אבל היום היא מתייחסת לתגובות האוהדות בשוויון נפש, אפילו באדישות. למעט קטלוגים ישנים מתערוכותיה, לא נשתמרה אצלה אפילו פיסת ביקורת אחת. את יצר התיעוד הכבוי היא מסבירה בסיפור: ״גרטרוד שטיין החמיאה פעם לפיקאסו: עכשיו כולם אוהבים אותך, ופיקאסו ענה לה: הרבה אנשים מכירים אותי עכשיו ומוכנים לשלם בשביל תמונות שלי, אבל אותו מספר אנשים שאהבו אותי פעם אוהבים אותי גם עכשיו. לא הייתי מגיעה לשום מקום אילו הייתי חושבת רק על הקהל. אתה חייב ללכת בעקבות כוכב".

״לואיז מאוד סגורה ואינטרוברטית, וקשה לה עם אנשים״, אומרת זוהרה. ״גם אין לה כל־כך צורך באנשים. יש לה מספר קטן של ידידים, כי אין לה צורך בקהל שומע. היא גם לא היתה מבלה הרבה. מדי פעם היינו הולכים אמנם לנשפי מסכות בבית־האמנים, אבל בדרך־כלל לא היו לה חיי חברה ענפים. היא תמיד גידלה הרבה מאוד חתולים. היו לה יחסים יפים מאוד
איתם״.

להיות שייך למשפחה מוכרת כל־כך זה גם קל וגם קשה יותר. לואיז התחילה לקבל הכרה מאז שהיא בארץ, כי האור והאווירה כאן נתנו לה השראה ליצור הרבה והשפיעו על עבודותיה.

״בצלאל וזוהרה הכירו לי את ישראל״, מודה לואיז שץ, ״וזה היה מאוד נעים לבוא להנה ולגלות אנשים שמעריצים ואוהבים מה שאתה אוהב, ותומכים בזה. זו היתה פריבילגיה להכיר כל־כך הרבה אנשים שקרובים אלי וחושבים כמוני. ודתה אווירה של יצירתיות, וזה דבר שקשה מאוד לזכות בו״.

כשהייתי מאוד צעירה למדתי לשמור על פרטיות בלי לנופף בזה לפני כולם או לומר להם שלא יפריעו לי. אתה לומד להגן על עצמך. כולם היו מאוד עקשנים במשפחה הזו, אבל גם אני הייתי מאוד עקשנית, ועבדתי לבד. למשל, זה היה בלתי אפשרי בשבילי לשמוע מוסיקה, והפריע לי אם בעלי שמע חדשות ברדיו, אבל גם הוא לא היה יכול לעבוד עם אנשים סביבו, אז עבדנו בנפרד.

זוהרה היא החברה הכי טובה שלי, והיא ממילא היתה תמיד יותר פסלת מאשר ציירת: ולבצלאל ולי היתה איזו קומבינאציה מוזרה, שאהבנו האחד את העבודות של השני וכיבדנו האחד את הפרטיות של השני. הוא כיבד אותי ולא ניסה לשנות אותי, ומה שהיה מעניין זה שלשנינו היתה בעצם אותה פאלטת צבעים. שנינו אהבנו צבעים דומים.

גם זוהרה לא זוכרת חיכוכים במשפחה היוצרת: ״יש לנו גישה שונה להרבה דברים, אבל גם יחס של כבוד והערצה. לואיז יכולה לזכור משהו שהיא ראתה לפני שנים או משהו שהיה לו ריח או טעם טוב. פעם פגשתי סופר עם שפה מאוד עשירה, שגימגם בדיבור בחייו הפרטיים. לואיז מדברת בשקט, אבל יש לה רגישות גדולה במגע עם הטבע. כשהיינו הולכות יחד לאסוף פטריות, והיא במצב בריאותי הרבה פחות טוב משלי, היא תמיד היתה מוצאת אותן. כולם שאלו אותה איך היא רואה אותן, והיא אמרה שהן מדברות אליה״.

 

מחצית משנותיה בארץ התגוררה לואיז שץ עם בעלה בצלאל בכפר האמנים עין־הוד. הם בנו שם בית מרווח, טובל בצמחייה ובירק, בסיוע הארכיטקט דוד רזניק. הצייר הירושלמי אריה ארוך ושכנם בעין־הוד מרסל ינקו היו ידידיהם הקרובים. ״ינקו ובצלאל היו ידידים מאוד טובים״, אומרת-לואיז, ״והוא היה אחת הסיבות למעורבות הגדולה שלי שם. אנשים בעיקר בנו שם את כל שאיפותיהם, ולי היה בית נהדר״. וזוהרה משלימה: ״יש שם סטודיו יפה ומראה נפלא של הים. אפשר היה להתעורר שם כל בוקר לקול ציוץ הציפורים״.

לואיז מצטערת היום על כך שהם לא תיכננו את הבית בראייה לטווח ארוך. הגישה אליו תלולה מדי עבורה, והנטל הכספי היה כבד מדי. כשהבית נמכר, מספרת זוהרה, נגרם ללואיז שברון לב גדול. למרות הכל, היא מוסיפה, גיסתה היא אופטימיסטית מושבעת, וממשיכה ליהנות מישיבה בגינה בבית בירושלים, מוקפת בפיסת טבע עירונית.

״לצור צורה על־ידי קו וצבע, רמיזה וכוריאוגראפיה, אהבה ועצור, זוהי אחת הדרכים להאט את הזמן, לקיים שיג ושיח״, כתבה לואיז בהקדמה לקטלוג של אחת מתערוכות־היחיד שלה. ״אני כבר לא עובדת״, היא אומרת, ״כי אני צריכה לעמוד כדי לעבוד, אבל זה לא אומר שמפסיקים לחשוב ולדמיין״.